החלטה בתיק עע"ם 7108/11

           בפניי בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (השופט י' נועם) בו נדחתה עתירת המבקשת לבטל רישיון שניתן למשיבה 3 להפעלת קווי שירות למוניות וכן לבטל אישור להעברת הרישיון לידי המשיבה 4. עוד עותרת המבקשת לעיכוב ביצוע תשלום שכר טרחת עורך-דין בו חוייבה. 

1.        בשנת 2005 הנהיג משרד התחבורה רפורמה להסדרת הפעילות בענף מוניות השירות מכוח תיקון מספר 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה) (תיקון מיום 30.30.2005), ובהתאם לסעיף 14טז לפקודת התעבורה פרסם המפקח על התעבורה ביום 12.7.2005 רשימת קווי שירות למוניות ואת המספר המזערי והמרבי של הרישיונות שיוענקו לכל קו. בהמשך לכך הגישה המבקשת ביום 11.1.2006 בקשה לרישיון הפעלת קו שירות לפי מק"ט 5209 (קו נסיעה בין-עירוני משכונת עמישב בפתח-תקווה לתל-אביב). נוכח העובדה שהיה לה רישיון להפעלת הקו גם בהתאם להסדרים שקדמו לרפורמה, ניתנה לה עדיפות בהתאם לתקנה 495ב לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה) והוענק לה רישיון עד לסוף שנת 2006 ללא הליך תחרותי (רשיון זה הוארך מדי שנה עד לשנה זו). כמו כן התקבלה בקשה שהגישה המשיבה 3 ביום 10.1.2006 למתן רישיון להפעלת קו שירות לפי מק"ט 5105 (שישה קווי נסיעה בתחום פתח-תקווה), עד תום שנת 2006 ורישיון זה הוארך גם לשנת 2007.

           המבקשת סברה כי המשיבה 3 אינה עומדת בתנאי הרישיון שניתן לה ועל כן עתרה לביטולו בבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (עת"מ 211/07). בית המשפט קבע כי ההחלטה בדבר חידוש רשיונה של המשיבה 3 לשנת 2007 התקבלה על בסיס תשתית עובדתית חסרה וכי על משרד התחבורה לשוב ולשקול את חידוש רשיונה. עם זאת דחה בית המשפט את הטענה כי יש לבטל הסכם שחתמה המשיבה 3 עם המשיבה 4 ביום 6.5.2007 למכירת רישיונה (הסכם שקיבל את אישור הממונה על ההיסעים ומוניות במשרד התחבורה ואת אישור הממנה על ההגבלים העסקיים). בעניין אישורו של ההסכם האמור בין המשיבות 3 ו-4 הוגשה עתירה גם על ידי חמישה נהגי מוניות ותאגיד מוניות (עת"מ 8003/08), אך זו נמחקה לבסוף לבקשת העותרים. עתירה נוספת שהגישה העותרת בעניין זה לאחר שרשיונה של המשיבה 3 הוארך שוב על-ידי המפקח על התחבורה (עת"מ 1052/09) נמחקה גם היא נוכח הודעת המשיבים 1 ו-2 כי תתקבל החלטה מחודשת בעניין משהסתבר כי ההחלטה שהתקבלה בעניין על ידי מנהל אגף תחבורה ציבורית במשרד התחבורה התקבלה בחוסר סמכות. אולם לאחר שהמפקח הארצי על התעבורה (להלן: המפקח על התעבורה) האציל לו את סמכותו בעניין זה שב מנהל אגף תחבורה ציבורית ונדרש לסוגיה וביום 22.4.2010 החליט כי לא היתה מניעה ליתן למשיבה 3 רישיון להפעלת אשכול קווי השירות לפי מק"ט 5105 בשנת 2007. עוד קבע מנהל אגף תחבורה ציבורית בעניין זה כי בעלת השליטה העקיפה במשיבה 3 היתה אמנם חברת אגד, אך כיוון שאין חפיפה בין נסיעות האוטובוסים לבין נסיעות המוניות באזור אין חשש לפגיעה בתחרות או לריכוזיות בידיה של אגד.

2.        המבקשת מצידה פנתה ביום 27.4.2010 לשר התחבורה וביקשה כי יעמיד את הקווים לפי מק"ט 5105 להליך תחרותי שכן המשיבה 3 אינה מפעילה בפועל את הקווים בהתאם לרישיון שניתן לה. לאחר שבקשתה סורבה עתרה המבקשת נגד החלטה זו לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים. תחילה נעתר בית המשפט לעניינים מינהליים לבקשה למתן צו ביניים לפיו ההסכם להעברת הרשיון מן המשיבה 3 למשיבה 4 לא ייושם והמפקח על התעבורה ימנע מליתן למשיבה 4 רישיון להפעלת קו שירות לפי מק"ט 5105, אך ביום 25.8.2011 דחה בית המשפט את העתירה וקבע כי בהחלטות שהתקבלו בעניינה של המשיבה 3 לא נפלו פגמים היורדים לשורש שיקול הדעת המינהלי, המצדיקים את התערבות בית המשפט. בניגוד לטענת המבקשת נקבע כי בחינת הריכוזיות נעשית ביחס לענף מוניות השירות ולא ביחס לתחום התחבורה הציבורית כולו. כמו כן נקבע כי החלטת המפקח על התעבורה לפיה אין חשש לפגיעה בתחרות באה בגדר מתחם הסבירות ואין מקום להתערב בקביעתו לפיה שירותי המוניות ושירותי האוטובוס הרלבנטיים משלימים זה את זה וחפיפת הקווים חלקית בלבד. עוד קבע בית המשפט כי המפקח על התעבורה לא הפר את חובת הפיקוח המוטלת עליו בכך שאישר את מכירת הרישיון מן המשיבה 3 למשיבה 4 בסכום גבוה, שכן העברה כזו מתאפשרת לפי הוראת סעיף 14יב לפקודת התעבורה. אשר לטענה כי המשיבה 4 אינה עומדת בתנאי הרישיון ציין בית המשפט כי לפי החלטות הגורמים המוסמכים הרישיון יימסר למשיבה 4 רק אם תעמוד בתנאים הדרושים אך הליכי העברת הרישיון ובחינת עמידתה של המשיבה 4 בתנאיו הוקפאו בשל צו הביניים שניתן בתיק וממילא טרם התקבלה כל החלטה אופרטיבית בעניין. לבסוף חייב בית המשפט את המבקשת לשלם למשיבים 1 ו-2 ולכל אחת מן המשיבות 3 ו-4 שכר טרחת עורך-דין בסך של 15,000 ש"ח.

3.        המבקשת הגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, ועימו בקשה למתן סעד זמני המורה למפקח על התעבורה להימנע מליתן למשיבה 4 את הרישיון להפעלת קווי השירות על פי מק"ט 5105 ואת רישיונות ההיסע הכרוכים בו, עד להכרעה בערעור. כן נתבקש צו זמני המורה כי ההסכם שנחתם בין המשיבה 3 למשיבה 4 להעברת רישיונה של המשיבה 3 להפעלת קווי השירות על פי מק"ט 5105 לא ייושם, וכי יאסר על המשיבה 3 למכור או להעביר או לממש העברה של הרישיון לכל גורם שהוא, עד להכרעה בערעור. כן עותרת המבקשת לעיכוב ביצוע תשלום שכר-הטרחה בו חוייבה.

           בבקשתה טוענת המבקשת כי סיכויי הערעור שהגישה טובים בהדגישה, בין היתר, כי המשיבה 3 לא עמדה בתנאי הסף שנקבעו בחוק לקבלת רישיון להפעלת קווי שירות מוניות. כן היא טוענת כי המשיבה 3 נמנעה מלגלות כי בעלת השליטה בה היא חברת אגד אשר תחת כסותן של חברות קש יצרו ריכוזיות פסולה בענף מוניות השירות ופגעו בתחרות באופן המנוגד לתכלית הרפורמה שהונהגה בתחום. עוד מדגישה המבקשת כי עד היום לא הפעילה המשיבה 3 את קווי השירות בהתאם לרישיון שניתן לה, תוך פגיעה בציבור ולטענתה החלטות המפקח על התעבורה שלא לבטל את הרישיון שניתן למשיבה 3 ולאשר את העברתו למשיבה 4 חורגות באופן קיצוני ממתחם הסבירות. המבקשת מוסיפה וטוענת כי בשלושה הליכים שהתנהלו בפני בית המשפט לעניינים מינהליים ניתן סעד זמני דומה לזה המבוקש על ידה (בעת"מ 8003/08 ובעת"מ 1052/091 הנזכרים לעיל, ובהליך דנן (עת"מ 51111-05-10)), וראוי להמשיך וללכת במתווה זה. המבקשת מוסיפה כי מטרת הסעדים הזמניים היא להקפיא את המצב ששרר עד היום, והיא מדגישה כי לפי הידוע לה המפקח על התעבורה טרם הנפיק למשיבה 4 רישיון. עוד טוענת המבקשת כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתה והיא מפנה בעניין זה לטעמים שהובאו בהחלטה על מתן סעד זמני במסגרת עת"מ 8003/08 (בש"א 3004/07), ומדגישה כי הקווים לפי מק"ט 5105 כלל לא הופעלו וידוע לה כי במשרד התחבורה בוחנים לעת הזו את הטיפול בקווים לפי מק"טים אשר פורסמו אך אינם פועלים.

           המבקשת אף עותרת לעיכוב ביצוע של תשלום שכר טרחת עורך-הדין שבו חוייבה. לטענתה בית משפט קמא שגה בכך שלא העניק את המשקל הראוי להתנהלותם הפסולה של המשיבים 1, 3 ו-4 ושל חברת אגד בפרשה ולהתנהגותם חסרת תום הלב בהליכים השונים שהתנהלו בבית המשפט לעניינים מינהליים. לטענתה מקרה זה הצדיק שלא לפסוק הוצאות לטובת המשיבים, חרף העובדה שהעתירה נדחתה. כן מדגישה המבקשת כי כיוון שהיא תאגיד ויש לה יכולת כלכלית איתנה לא מתעורר חשש שלא תוכל לשלם את ההוצאות אם ידחה ערעורה, והיא שבה וטוענת כי קיים סיכוי ממשי שהערעור שהגישה יתקבל.

4.        המשיבים 1 ו-2 טוענים כי דין הבקשות להדחות. לטענתם סיכויי הערעור שהגישה המבקשת נמוכים ביותר ואין כל עילה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. הם מדגישים כי מרבית טענות המבקשת נסובות על קביעות עובדתיות ולטענתם המבקשת מעלה בערעורה טענות אשר נדחו בהחלטות שניתנו במסגרת הליכים קודמים שהתנהלו בבית המשפט לעניינים מינהליים ואשר עליהן לא הגישה ערעור. כמו כן נטען כי אין בידה להתבסס על סעדים זמניים שניתנו על ידי הערכאה הדיונית אך בוטלו לבסוף או הפכו חסרי נפקות. עוד טוענים המשיבים 1 ו-2 כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת נוכח האינטרס הציבורי במתן שירות מוניות לפי מק"ט 5105, המאגד שישה קווי נסיעה בעיר פתח-תקווה. המשיבים 1 ו-2 מדגישים כי הפעלת הקווים עוכבה מזה ארבע שנים בשל הסעדים הזמניים שניתנו לטובת המבקשת בבית המשפט לעניינים מינהליים, וכי בניגוד למבקשת אשר לא תרוויח דבר אם הקווים לא יופעלו בתקופת הערעור הציבור יצא נפסד מכך. המשיבים 1 ו-2 מוסיפים ומדגישים כי המבקשת לא הגישה בקשה להפעלת קווים לפי מק"ט 5105 וזאת נוכח העובדה שערב הרפורמה הפעילה קו נסיעה בין-עירוני לפי מק"ט 5209 וביקשה ליהנות מ"זכות הראשונים" שלה ולקבל רישיון לקו זה ללא הליך תחרותי, שהיתה מותנית בכך שלא תבקש רישיון לאף קו אחר (תקנה 495ב(א)(2)(ב) לתקנות התעבורה). אך כעת, כך טוענים המשיבים 1 ו-2, היא מבקשת לסכל את הפעלת הקווים לפי מק"ט 5105 על מנת שיערך לגביו הליך תחרותי חדש בו תוכל להשתתף. לבסוף טוענים המשיבים 1 ו-2 כי אין הצדקה להורות על עיכוב תשלום הוצאות שכר-הטרחה שנפסקו לטובתם.

5.        המשיבה 3 סבורה אף היא כי אין מקום להורות על הסעדים הזמניים המבוקשים, ככל שהם מופנים כלפיה. המשיבה 3 טוענת כי הרקע להליכים הוא העובדה שלפני הרפורמה בענף מוניות השירות, המוניות הפועלות בשירות המבקשת הסיעו נוסעים בתוך העיר פתח-תקווה אך לאחר הרפורמה הסתבר לה כי אין באפשרותה להעלות ולהוריד נוסעים בתוך העיר וזכות זו נתונה רק לבעלת הרישיון באשכול הקווים הפנימיים. על רקע זה, כך טוענת המשיבה 3, עושה המבקשת כל אשר ביכולתה כדי להכשילה מיום שקיבלה רישיון כדין, ולשם כך, בין היתר, חתם בעל השליטה במבקשת על הסכם עם המשיבה 3 לניהול והפעלת קווי השירות שלה, אך הוא הפר את ההסכם ונמנע במכוון מלהפעיל את הקווים כדין (בעניין זה התנהל בין הצדדים הליך בוררות וערעור שהוגש על פסק הבוררות מתנהל כיום במוסד לבוררות עסקית). לטענת המשיבה 3 התנהלותה של המבקשת בהליכים השונים מלמדת כי היא עושה שימוש לרעה בהליכי משפט והיא מוסיפה וטוענת כי כיוון שהמבקשת בחרה שלא להשתתף במכרז למתן רישיון לפי מק"ט 5105 אין לה כל מעמד בהליך דנן. עוד טוענת המשיבה 3 כי העתירות שהגישה המבקשת לבית המשפט לעניינים מינהליים הוגשו על ידה בשיהוי ניכר ובנוסף כי חלק ניכר מן הטענות שהעלתה בעתירה דנן ראוי היה לדחות מחמת מעשה בית-דין נוכח החלטות קודמות שניתנו בפרשה. מטעמים אלו טוענת המשיבה 3 כי סיכויי הערעור שהגישה המבקשת קלושים, ועוד היא טוענת כי מאזן הנוחות אינו מצדיק אף הוא את קבלת הבקשה. המשיבה 3 מדגישה את האינטרס הציבורי בהפעלת הקווים לפי מק"ט 5105 לרווחת תושבי פתח-תקווה, הגובר על האינטרס הכלכלי הצר של המבקשת, והיא טוענת כי זו לא הצביעה על נזק כלשהו שייגרם לה אם לא יינתן הסעד המבוקש על ידה. לחלופין היא מבקשת כי סעד הביניים יותנה בהפקדת ערובה מתאימה.

           המשיבה 3 מוסיפה כי המבקשת לא העלתה בבקשתה טעם המצדיק עיכוב של הוצאות שכר-הטרחה, והיא מדגישה כי המבקשת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי יקשה עליה לגבות את התשלום חזרה. כן מציינת המשיבה 3 כי המבקשת העידה על עצמה בבקשתה כי היא איתנה מבחינה כלכלית ומכאן כי מצבה הכלכלי אף הוא אינו מצדיק את עיכוב הביצוע המבוקש.

6.        המשיבה 4 מצטרפת למשיבים 1-2 ו-3 וטוענת כי דין הבקשות להידחות והיא מדגישה כי התמונה המלאה נפרשה בפני בית משפט קמא ולאחר שבחן אותה דחה את עתירת המבקשת. לטענת המשיבה 4 מאחר ובית משפט קמא דחה את עתירת המבקשת וביטל בפסק דינו את צו הביניים שניתן בגדרה, טענת המבקשת כאילו יש מקום ללכת במתווה שסלל בית משפט קמא ולהעניק לה את הסעדים המבוקשים על ידה כעת, לוקה בכשל לוגי. כן היא מציינת את סיכוייו הנמוכים של הערעור, בהדגישה כי חלק ניכר מטענות המבקשת כבר נדחו בהליכים קודמים, ומצטרפת לטענות יתר המשיבים ביחס למאזן הנוחות. המשיבה 4 מדגישה בהקשר זה כי נבצר ממנה לממש את זכותה החוזית להפעלת קווי המוניות בשל הצווים הזמניים שניתנו לבקשת המבקשת ומתן הסעד הזמני המבוקש ימנע ממנה להפיק רווחים לתקופה נוספת ובנוסף יגרום נזק לציבור הרחב. המשיבה 4 מצטרפת לטענות יתר המשיבים גם ביחס לבקשה לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות, והיא מציינת בהקשר זה כי יש לדחות את טענת המבקשת לפיה ראוי לעכב את תשלום ההוצאות נוכח התנהלותם הפסולה של המשיבים בפרשה שכן הטענה הועלתה באופן סתמי.

7.        לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות להידחות.

           הלכה היא כי בעל דין אשר זכה בהליך משפטי זכאי ליהנות מפירות זכייתו באופן מיידי. על כן, נדרש בעל הדין המבקש עיכוב ביצועו של פסק הדין או סעד זמני עד להכרעה בערעור, לשכנע את בית המשפט כי סיכוייו לזכות בערעור שהגיש הינם גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו במובן זה שפעולה על פי פסק הדין טרם ההכרעה בערעור, תקשה מאוד על החזרת המצב לקדמותו אם יזכה המבקש בערעורו (ראו עע"מ 2264/11 רשות השידור נ' אראן אלקטרוניקס  (1969) בע"מ,  פסקה 6 (טרם פורסם, 24.5.2011); עע"מ 8805/07 הלברשטם נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 3 (לא פורסם, 13.11.2007)).

           במקרה שלפנינו שיקולי מאזן הנוחות מטים את הכף לדחיית הבקשה למתן הסעד הזמני שנתבקש. הרישיון להפעלת קווי מוניות שירות לפי מק"ט 5105 ניתן למשיבה 3 בראשית שנת 2006 אך מטעמים שונים ובהם, בין היתר, צווי ביניים שניתנו בהליכים שהתנהלו נגדה ונגד המשיבה 4, לא הופעלו עד היום קווי מוניות אלו בעיר פתח תקווה. עיכוב נוסף בהפעלת קווי מוניות השירות, אשר נועדו לשפר את שירותי התחבורה הציבורית הניתנים לתושבי פתח-תקווה יפגע ברווחתם של התושבים. לעומת זאת המבקשת לא הצביעה על נזק, וודאי לא נזק בלתי הפיך, שייגרם לה כתוצאה מהפעלת קווי מוניות השירות על ידי המשיבה 3 או על ידי המשיבה 4 עד להכרעה בערעור. המבקשת שואפת להתמודד בעתיד בהליך תחרותי ביחס לקווים אלו אך אין לה טענה כי היה מקום להעניק לה בעבר את הרישיון לגביהם. כמו כן, הפעלת הקווים על ידי המשיבה 3 או על ידי המשיבה 4 אינה בבחינת צעד בלתי הפיך, ואם יתקבל ערעורה של המבקשת ויסתבר כי יש ליטול את הרישיון שניתן למשיבה 3 או לאסור על העברתו למשיבה 4, ניתן יהיה להפסיק את הפעלת קווי מוניות השירות על ידי מי מהן ואף לערוך במידת הצורך הליך תחרותי חדש אשר בסיומו ימסר הרישיון לזוכה שיעמוד בתנאים הנדרשים לכך.

           הבקשה לעיכוב ביצוע תשלום שכר-טרחת עורך-דין שבו חוייבה המבקשת אף היא דינה להידחות באשר המקרה דנן אינו נופל לגדר המקרים החריגים המצדיקים עיכוב תשלום הוצאות, והמבקשת אף לא טענה, וממילא לא הוכיחה, כי לא תוכל לחזור ולהיפרע מן המשיבים אם יתקבל ערעורה (ראו: ע"א 10477/06 מסלם נ' חברת בני רחל בע"מ (לא פורסם, 17.6.2007); ע"א 6820/10 שריף נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה עירון, פסקה 3 (לא פורסם, 6.12.2010)).

           האמור לעיל די בו כדי להוביל לדחיית הבקשות למתן סעדים זמניים ולעיכוב ביצוע תשלום שכר-טרחת עורך-דין. על כן, לא ראיתי צורך להידרש לשאלת סיכויי הערעור.

הבקשה נדחית. המבקשת תשלם למשיבים 1 ו-2 ולכל אחת מן המשיבות 3 ו-4 שכר טרחת-עורך דין בסך של 5,000 ש"ח.

           ניתנה היום, ‏ט"ז בחשוון התשע"ב (‏13.11.2011).

 ש ו פ ט ת